עקרון הצבירה הפאן - אירופית 

עו"ד יעל נגר, עו"ד גיל נדל

ב-1 בינואר 2006 נכנס לתוקפו שדרוג משמעותי בהסכמי הסחר של מדינת ישראל. הסכם זה, בין מדינת ישראל לבין מדינות האיחוד האירופאי, מדינות אפט"א ומדינות נוספות אחרות (טורקיה וירדן), הביא להצטרפותה של ישראל למערכת הצבירה הפאן אירופאית ים-תיכונית.

במה דברים אמורים? הסכם הסחר הקודם עליו הייתה חתומה מדינת ישראל עם מדינות האיחוד האירופאי לא אפשר ליצרנים במדינת ישראל לבצע חלקים מתהליך הייצור במדינות שלישיות, פרט לפעולות עיבוד או עבודה מזעריים, שכן הדבר היה מביא את היצרן לאבד את הזכות לפטור ממכס בכניסה לקהילה האירופאית.

הבשורה הטובה שהגיעה עם כניסתו לתוקף של הסכם זה הייתה שמאותה עת יכלו היצרנים הישראליים להשתמש בחומרי גלם שמקורם בכל אחת מן המדינות החברות במערך הצבירה ולבצע את תהליך הייצור על פני מספר מדינות, מבלי שהדבר יפגע במעמד המקור של הטובין וזכאותם לקבל העדפות מכסיות בהתאם להסכם הסחר. כמו כן, בעקבות ההסכם, יצואן ישראלי יכול להוביל טובין דרך שטח המדינות החברות במערך הצבירה עם ישראל, מבלי שהדבר יפגע במעמד המקור.

על מנת שעיקרון הצבירה יחול, חייב להיות הסכם הכרה הדדית של צבירה בין המדינות השונות המעורבות בתהליך הייצור. כלומר, על מנת שיצרן ישראלי יוכל לייצר חלק ממוצר במדינה שלישית ולייצא אותו לאירופה, צריך שלאותה מדינה שלישית יהיו הסכמי סחר הדדיים בינה לבין האיחוד האירופאי ובינה לבין ישראל. כמו כן, חייבות להיות בין כל המדינות המעורבות בתהליך הייצור הגדרות זהות של כללי מקור. בהקשר זה יצוין, כי לישראל הגדרה אחידה של כללי מקור מול מדינות האיחוד האירופאי, מדינות אפט"א, ירדן, וטורקיה.

קיימים שני הסכמי צבירה: הסכם צבירה מלא והסכם צבירה אלכסוני. הסכם הצבירה האמור בין ישראל לבין מדינות האיחוד האירופאי, מדינות אפט"א והמדינות הנוספות שלעיל, הינו הסכם צבירה אלכסוני. בעוד שבהסכם צבירה מלא יכול יצרן לפזר את תהליך היצור בין כמה מדינות, מבלי שהדבר יפגע במעמד המקור של המוצר, הרי שבהסכם צבירה אלכסוני אין אפשרות לבצע במדינה אחת עיבוד חלקי בלבד, אשר אינו מקנה למוצר מעמד של מקור, ולהמשיך את העיבוד במדינה שנייה, לצורך השגת מעמד המקור. התנאי להחלת הצבירה האלכסונית הוא שהמוצר המיוצא ממדינה אחת למדינה שנייה החברה במערך הצבירה, יעמוד בכללי המקור כבר בעת היצוא.

לצורך ההמחשה נניח שכלל המקור לגבי מוצר מסוים קובע שאסור לחומר הגלם הזר לעלות על 30% ממחיר המוצר בשער המפעל, וגם נניח שקיימת חברה ישראלית המייבאת מתורכיה חומר גלם תורכי, ומייצרת באמצעותו מוצר סופי הנמכר בגרמניה. ערך המוצר הסופי בשערי המפעל הינו 100 ש"ח, כאשר חומר הגלם מתורכיה הינו 50 ש"ח, והערך המוסף הישראלי הוא 50 ש"ח. טרם חתימתה של ישראל על הסכם הצבירה הפאן – אירופי, המוצר הסופי לא היה עומד בכללי המקור, שכן ערך חומרי הגלם הלא מקוריים מתורכיה עולה על 30% ממחיר המוצר בשערי המפעל. כיום, נחשב חומר הגלם התורכי כחומר גלם ישראלי לעניין כללי המקור, ולכן המוצר הסופי עומד בכללי המקור.

חשוב לציין כי יצרן ישראלי שירצה לקבל את העדפת סחר באירופה יצטרך, בנוסף לעמידת הטובין בכללי המקור, כאמור לעיל, גם לצרף תעודת מקור המעידה על מקור הטובין. סעיף 16 לפרוטוקול קובע כי יש להגיש לרשויות המכס של המדינה "תעודת EUR-MED" אשר הונפקה על ידי רשויות המכס של המדינה המייצאת, לפי בקשה בכתב של היצואן, או "הצהרת חשבונית EUR-MED", אשר הוגשה על ידי יצואן שאושר ע"י רשות המכס במדינת היצוא להנפיק חשבונית הצהרה בלתי מוגבלת, המכסה מוצרים שמשלבים חומרים שמקורם באחת או יותר ממדינות הצבירה. חשוב להדגיש שעל מנת ליהנות מהצבירה האלכסונית אין אפשרות להשתמש בתעודת תנועה EURO-1 אלא אך ורק בתעודת תנועה EURO-MED, בכל מקטעי המסע של הטובין (כלומר, בדוגמא שלפנינו, מתורכיה לישראל, ומישראל לגרמניה).

הסכם הסחר הנ"ל הביא להטבה של ממש במצבו של היצרן הישראלי. הוא משפר את יחסי הסחר והכלכלה של ישראל עם העולם, ואף מביא לידי ביטוי את היכולת הטמונה בין המדינות לשיתוף פעולה כלכלי.